מאז שהתחילה המלחמה אני אוכל/ת יותר. כל מתח קטן- אני מוצא/ת את עצמי ליד האוכל״

מאז שהתחילה המלחמה אני אוכל/ת יותר. כל מתח קטן- אני מוצא/ת את עצמי ליד האוכל״.

מוכר לכם? יותר נשנושים, יותר מתוק, יותר אכילה בשעות הערב ואז גם תחושת כישלון.

אז בואו נשים את הדברים על השולחן- אכילה רגשית בזמן מלחמה היא לא חולשה, היא מנגנון הישרדות.

למה זה קורה לנו דווקא עכשיו?

כשאנחנו חיים תחת איום מתמשך- רמות הקורטיזול עולות, הגוף בדריכות, מערכת העצבים לא באמת נרגעת.

במצב כזה המוח מחפש דרך מהירה לפרוק מתח.

ומה עובד מהר? אוכל. בעיקר פחמימות ומתוקים.

האכילה מעלה סרוטונין ודופמין לזמן קצר, ונותנת תחושת רוגע רגעית. זו לא בעיה של אופי, זו תגובה ביולוגית.

למה זה מרגיש שאין שליטה?

כי במצב סטרס מתמשך, החלק במוח שאחראי על שיקול דעת ושליטה נחלש, והמערכת ההישרדותית מתחזקת.

אנחנו לא “חלשים”, אנחנו מוצפים, עייפים, דרוכים והגוף פשוט מנסה לעזור לנו לשרוד.

אז מה כן אפשר לעשות?

המטרה כרגע היא לא שלמות, המטרה היא יציבות.

*לא לוותר על ארוחות במהלך היום, כשמדלגים- בערב זה מתפרץ.

*לשלב חלבון בכל ארוחה- זה מייצב את רמות הסוכר ומפחית חשקים.

*לעצור לדקה לפני שפונים לאוכל ולשאול: זה רעב פיזי? או שאני לחוץ/ה, עייף/ה, זקוק/ה לשקט?

*לאכול בלי חדשות ברקע: אכילה מול עדכונים ואזעקות מגבירה סטרס ומגבירה אכילה.

*להוסיף כלי ויסות נוסף- הליכה קצרה, נשימות, מקלחת חמה, שיחה, מוזיקה.

האוכל הוא כלי להרגעה, אבל הוא לא הכלי היחיד!

והכי חשוב: בזמן מלחמה אנחנו לא אמורים להיות מושלמים, אנחנו אמורים להחזיק מעמד.

אם אכלת מתוך מתח- זה לא כישלון. זה סימן שהמערכת שלך עמוסה.

אילנה ניקיפורובה

דיאטנית קלינית (B. Sc, RD, MPH)